מעטפת

תמר ישנה, שירה עומדת מחוץ לחלון, אורי מאזין למוסיקה, רני מחכה.

שום דבר יוצא דופן אינו מתרחש מול מצלמתו של צחי צלניקר. משפחה יפה, חיים בתל-אביב, נוסעים לטייל. צלניקר מלווה את חייו/חייהם בתוך המעטפת המורכבת המכונה משפחה. הוא מתעד את ההווה של הקרובים לו, המידיים, הגרעיניים. חבורה מלוכדת, מתמסרת בהכנעה ובאהבה לצורך המתמיד של אבא צחי לייצר דימויים. מדי יום מלווה צחי את בנו רני אל הגן. המצלמה איתם, מתעדת מפגשים של רני עם העולם: מזרן נטוש על מדרכה, עמוד שהופך למושב מאולתר. תמיד אותה הדרך, בכל יום הרפתקה חדשה. רני גדל מיום ליום, תל אביב מזמנת לו זיכרונות ילדות. אבא דואג שאלו יצרבו כדימוי. מרבית הזיכרונות שלנו נצרבים בתודעה כדימויים, רק מקצתם כזיכרונות חיים.

לצילום יחסים ארוכים ועמוקים עם התא המשפחתי. במרבית המקרים מדובר ברגעי שיא: יום-הולדת, לידה, נישואים, טיול משפחתי. המצלמה, כפי שכותבת סוזן סונטאג ״מעצבת כרוניקה משפחתית״, היא מגדירה את מה שפוטוגני, היא מקנה צורה לחוויה. אף המשפחות השסועות ביותר נדמות כיחידה מגובשת ומאושרת כאשר אלו פוגשות את המצלמה. הדימויים שטווה צלניקר מסרבים לספקטקל המשפחתי. הם מינוריים, הם אינם בגדר שיאים, הם שאובים עמוק מתוך שגרת היומיום.