בצלאל בן חיים - אור, זמן

הגדרה לגעגועים: כשאור וזמן נעים בכיוונים מנוגדים. (אלכס אפשטיין, קצרצרים, 2018)

בעבודותיי אני לא מחפש את הדיוק התיעודי. להיפך, אני בכוונה מתרחק מייצוג נאמן של המציאות, כפי שהיא נתפשת בעין, דרך סדרה של פעולות וטקסים החושפים את המנגנון הצילומי. אני מבקש להרחיב ולחקור את המרחב המתקיים בין הייצוג הצילומי לבין המבט האנושי, בין הקיים לבין הזיכרון. להציף את הרבדים הסמויים, רוחות הרפאים, המיתוסים המתקיימים דווקא במרחב הזה.

העבודות המוצגות עוסקות בעקרונות הבסיסיים של הצילום ובניסיון למתוח את גבולותיו החומריים והקונספטואליים של המדיום. גוף עבודות זה החל בסדרת צילומים בהן כל פריים בודד צולם במרחב הציבורי בחשיפה ארוכה ותוך כדי תנועה. התוצאה היא של תמונות מופשטות המתעדות במעומעם את הסביבה שצולמה, מותירות את עקבות הדימוי יותר מאשר את הנצחתו. כך למשל דימוי בו רואים כתם שחור גדול הנדמה כמתנוסס בשמיים, הוא תוצאה של חצי שעה של הסתובבות סביב סככה בחוף הים, ואילו נסיעה של 22 דקות באיילון דרום מטשטשת את הכביש ההומה ומשאירה נוף פסטורלי שמזכיר גלים בחוף הים.

בסדרת עבודות נוספת, אני מפר את הכלל מספר אחד בצילום: לא לצלם את השמש. סדרה זו כוללת מספר וריאציות או ניסויים להתמודד עם המשימה. בעבודות אלו, זוהי לא המצלמה אשר נעה אלא השמש עצמה, כך שמתקבל דימוי שהוא מעין שעון שמש: הצילום מתעד את מסלולה של השמש וכל מה שסביבה נשרף. בתצלום המנוקד, צילמתי את השמש 18 פעם על גבי אותו פריים, באותו המקום ובזמנים שונים – כך שנוצר אפקט אחר, עקבות השמש והזמן בלתי רציפות ונטמעות בתוך ענן שכיסה את השמש באותו יום צילום.

אני מתייחס בעבודתי לכוחה של השמש כמקור לחיים וככוח הרסני גם יחד. עבודת הוידאו המוצגת בתערוכה, היא דוגמה קיצונית לתפיסה זו. בעבודה אני ממקם מצלמה ישנה, ללא סרט צילום, על הגג בשעות השמש החמות. הפריזמה דרכה עוברות קרני השמש בהדרגה יוצרת התלקחות ששורפת את גוף המצלמה. העבודה מביאה לכדי נקודת קיצון את סדרת הפעולות הניסיוניות ואת הפיקסציה עם השמש, החושפות את האבסורדיות שבניסיון למשטר אותה באמצעות המכניקה של הצילום, מה שמוביל לכניעה לכוחותיה ולהכרה בחוסר היכולת לשלוט בה. וכמו איקרוס, גם המצלמה מוצגת כניסיון כושל של האדם ליצור טכנולוגיה המאפשרת לו להתקרב אל השמש.