מתי אלמליח – דָאווּ עִינִיָא ضو عيني
עבודותי הן תולדה של מציאות חיי כישראלי: הביוגרפיה האישית שלי, בזיכרון האישי והקולקטיבי של החברה בה אני חי. חיבור בין המציאות המדינית והמציאות החברתית בתוכן אנו חיים.
כאמן הבא מתחום הצילום, האתגרים המרכזיים העומדים כיום בפני נוגעים לעובדה שהעולם מוצף בדימויים. לאור זאת, בעבודתי אני בוחר שלא לייצר דימויים חדשים 'יש מאין', אלא להשתית את העשייה על דימויים קיימים. תפיסה זו מובילה אותי לפרקטיקה שאינה מוסיפה עוד דימויים למאגר הקולקטיבי, אלא מייצרת דימויים חדשים מתוך אלו שכבר קיימים; אני מתייחס לדימוי כחומר גלם, בסיס לדימוי אחר. העבודות מהוות מרחב פרשני לייצוגים מן העבר.
המבט מתמקד בדימויים הלקוחים מתוך הארכיון הפרטי שלי, של משפחתי ושל חברי, או בדימויים מהעבר של אחרים, שאינני מכיר אך מנסה להבין. בתהליך העבודה אני מנסה להיות מודע; מודע להיסטוריה של הדימוי, אם היא אישית או בדייה; מודע למה שהצלם המקורי השליך על הצילום; יתר על כן – מודע למה שאני כאמן משליך על האובייקט המצולם. רוקם מערכת יחסים עם דימויים מן העבר.
אני מנסה להגדיר מחדש את תפקידו של הדימוי בתוך המכלול בו הוא נמצא. מנסה לפענח איך הדימוי המצולם יכול להפוך לאובייקט, חומר גלם בידי היוצר. מתבונן ברגע בו הדימוי נוגע בחומר והופך לחומר עצמו, כאשר החומר מאבד מתפקידו המקורי והופך לאחר: פירוק הדימוי לתוך החומר והגדרתו מחדש.
אני בוחן כיצד הצורניות, החומר והטקסטורה, משפיעים על הדימוי המצולם; זאת על ידי קיפול, שכפול, חירור, רקמה, הצבה בחלל והוספת אובייקטים פיסוליים. אני בוחן את התהליך בו הדימוי הופך לחומר עצמו, הופך לאובייקט של עזר בתוך מכלול העבודה, לחומר פיזי מן הנמצא, ויוצר דימויים חדשים הנעים בין דו לתלת ממד. החומר מול הדימוי והגדרתו מחדש.
העבודות שלי מהדהדות ומפעילות מנגנון מוכר של חמלה והזדהות של הצופה עם דימוי שהיה יכול להיות בכל אלבום משפחתי ישראלי ואוניברסלי. ומצד שני, בוחנות הקשרים ופרשנויות אישיות. בחינה מחודשת של הזיכרון האישי והקולקטיבי, בין אמת לבדייה, בין אובייקט לדימו
My works are a consequence of the reality of my life as an Israeli – they are created from my personal biography and the personal and collective memory of the society in which I live, and reflect the political and social reality encompassing us.
As an artist working within the medium of photography, the main challenges facing me relate to the fact that the world is flooded with images. Thus, in my art I choose not to create new images 'out of nothing', but to revisit, revise and revive existing images. This concept leads me to a practice that no longer adds images to the collective repository, but creates new images from those that already exist. I refer to the image as raw material, the basis of another image. The works constitute a new interpretive space for representations from the past.
My gaze focuses on images taken from my own archive, from those of family and friends, or from the Israeli past of others that I do not know, but try to comprehend. In the works I try to redefine the role of the image within the totality in which it is located. I examine how the photographed image can become an object and seek the moment when it touches the material and becomes the material itself. The image undergoes "disassembly" and "redefinition" and is now examined under a different range of values.
I examine how formalism, materialism and texture influence the photographed image. I do this by folding, duplicating, perforating, embroidery, and placing in space – a process in which the image becomes a platform or a starting point for action, functioning as a physical element in the work process.
My works resonate and activate a familiar mechanism of empathy and compassion of the viewer, encountering an image that could have been in any Israeli family album. Thus, viewers are drawn against their will to a forced narrative that deals with memory. The works examine connections and personal interpretations; re-examination of personal and collective memory, and of the gaps between truth and fiction as well as between image and object