זואי גרינדאה – וידוייה של נוסעת בזמן הגרסה המקוצרת
זואי גרינדאה בתערוכת יחיד בה היא מנהלת דיאלוג עם העל טבעי שמתוך חדירתו אל חיי היומיום ואל המרחב הביתי שלה ושל משפחתה הופך למעשה למאוד טבעי. המעשה הצילומי בהשתתפות הילדים המהווים מבחינתה השראה מתמדת , חורג מעבר לדימוי האימהי הרגיל. מתוך הדימוי עולים, דילמות ופחדים אימהיים ואנושיים.
זואי ממציאה סוג חדש של ויז'נרי ארט. עבורה מדע בדיוני הוא הקרנה של העולם הפנימי של העצמי אל תוך מרחב זמן לולאתי של מציאויות אפשריות. למעשה בעידן העכשווי יותר מתמיד, אנו נוכחים כי מה שמכונה מדע בדיוני הוא למעשה מדע אמיתי המקיף אותנו מכל עבר. הדימוי בעבודותיה של זואי מבקש לחרוץ חריצים בתמונה המושלמת ולהרים את מסך האשליה.
מה שבתפיסת העולם הישנה מכונה "דמיון"- ומוגדר כנטול משמעות והשפעה ממשית, הופך דרך שינוי הפרדיגמה בעולמנו לכלי של יצירת מציאות. הילדים הפרטיים של זואי והיא עצמה, הופכים לארכיטיפים, להשתקפויות, לפרקטלים של העצמי הרב- מימדי. הבית/ מרחב היצירה של זואי הוא מרחב טרנס – פרסונלי. חלומה בהקיץ הוא החלום העל- קולקטיבי של האנושות השואפת להתעורר. לנארטיב המיתי העצום הנפרש בעבודותיה של זואי יש שורשים עמוקים ורחבי יריעה המגיעים מעולם הלא מודע ,הסימבוליזם, המיתולוגיות השונות , מהמדע בדיוני, וממקורות מידע איזוטריים ושמאניים.
כבני אדם אנו מתקשים לעיתים קרובות להחזיק בחוויה נפשית קוהרנטית ועקבית בנוגע למשמעות התרחשותם של האירועים הגדולים בעולמנו. דרך העבודות של גרינדאה מרחפת השאלה (החרדה האנושית הקמאית) האם אנו מביאים את העולם אל קיצו? האם אנו עומדים בפני סיום מעגל חיים החוזר על עצמו באופן נצחי שבו שבה היוהרה והזעם מכלים הכל ובני אדם מגיעים להשמדה עצמית וכליה? או האם תצליח האנושות לעבור את שלב גיל ההתבגרות שלה, להתפתח רוחנית ולהפוך למשהו חדש ומיטיב?
זואי היא צלמת ה"מציירת" בוירטואוזיות באור ובצבע. היא פועלת בתוך תחום היברידי היוצר יצירה בתוך יצירה. פעולת הפרפורמנס המצולם, ההקמה לתחייה של חיזיון פנימי היא טקס פרטי, אנרגטי ומדיטטיבי. העבודה במרחב הביתי מתחילה בטקס קבוע. תמיד אותו איפור, בסיס לבן כמו ג'סו על קנבס, כמו שריונו של הלוחם. ומשם, בדומה לאדם ילידי הצובע את גופו היא ממשיכה לאפר את עצמה באופן ספונטני . בכל מקום שבו היא נמצאת, עולה צורך להיענות לקריאה, בבית עם הילדים או בחוץ.
האמנות שלי יוצאת מתוך אלבום התמונות המסורתי, המציג רצפי דימוים מוכרים, תבנית ידועה של נרטיב משפחתי, ערוכה למעשה, ומגמתית. אני עומדת בניגוד לאלבום הזה ומנסה לייצר מיתולוגיה אישית משפחתית, אלטרנטיבית לעולם, וכותבת בדרכי את ההווה שבו אני חיה מנסחת אותו מבחינה רעיונית, אסתטית, מגדרית, תרבותית, פוליטית. זהו תיעוד מבויים/מפוברק של חיי, שדרכו אני מתייחסת אליהם ומעניקה להם צורה וממשמעות. אני בונה סצינות ומרכיבה סיפורים שמקורם במקומות, תרבויות וזמנים שעל רובם רק שמעתי, משלבת בהן אובייקטים וסיטואציות מן המרחב הביתי.
בדיוקן העצמי אני ושלושת ילדיי נחשפים, אך גם נחבאים בסצינות קאנוניות ממיתולוגיות שונות, המאפשרות מציאויות חלופיות שבהן ההיסטורי-העבר והעתיד כמו גם העובדתי והספקולטיבי מתקיימים בכפיפה אחת. בין גילוי לכיסוי, צילום אחר צילום, מתערערות האמיתות המקובלות ומתגלה הווה שבו המלאכותי עולה על הטבעי בנסיון לחקות את העתיד המדומיין לכאורה בז׳אנר המדע הבדיוני.
